לפני שנה בערך הופעתי בתיאטרון הידית במסגרת "פרשת מים". "כסססף", סיננתי בזלזול, בעודי עוטה תחפושת של עורך דין ומשפשף שתי אצבעות זו בזו, בתנועה הכה ידועה במדינות הלבנט  "כסססססף", שחררתי עוד לחישה ארסית, תוך שאני נוטף בוז הן לחברי למקצוע והן למטבע עובר לסוחר הזה.  בשנה שקדמה לאותה הופעה, דומה שלא היה מישהו שניסה להתרחק מכסף יותר ממני. דיברתי, התפלספתי, קראתי, כאבתי, שיחקתי, התעצבתי, כתבתי, אהבתי, שנאתי, לעיתים התחבקתי  ובעיקר הדחקתי.  הדחקתי את  העיסוק בכסף כשזה מצידו לא ממש מרפה (או אם לדייק, הפקידה מהבנק). כסף התקשר אצלי למשהו מלוכלך, למשהו שצריך לברוח ממנו והוא מצידו ברח ממני. לא ממש נדבק. האמת, בצדק. 

יחסי השנאה-אהבה שלי עם כסף או יותר נכון עם האפשרות והיכולת לעשות כסף, לא נולדו באותה שנה, אלא הרבה שנים קודם לכן. בורכתי או שמא קוללתי במתנה מסוג מיוחד: אני יכול לעשות כמה דברים בבת אחת. מצד אחד, שבילי החומר נהירים לי, כמו גם מבוכי הבירוקרטיה. מצד שני (ואולי מדובר באותו צד), גלי הרוח גם הם לא זרים לי ואני נהנה לגלוש עליהם למחוזות האינטואיציה , כמו גם לצלול אל מעמקי האוקיינוסים של הידע  שעד כמה שזכרוני משיג תמיד היו פתוחים בפני. 

 וכך אני נע במעין תנועת מטוטלת בין החומר לבין הרוח. בדומה למטרונום ,פעם אני נוגע בקצה זה של נשמתי ופעם באחר. ובתווך הרצון להלך בין הטיפות ולהיות בסדר עם כולם. שכן לרצות לעשות כסף בקהילה אליה אני משתייך דומה לעיתים לחילול הקודש. שהרי המרחק בין הכסף לבין ניקור העיניים קצר הוא. עד כדי כך קצר שאת המרחק בין שתי נקודות עדיף שתעשה ברגל, אולי על אופניים, מקסימום ביונדאי מקרטעת אבל לא רחמנא ליצלן  בטנדר ארבע על ארבע שמא תיחשב לקבלן עפר ובטח ובטח שלא במרצדס בצבע כחול עם גג נפתח שכן אז יהיה מי שירצה לשרוט לך אותו. ולא מרוע לב חס וחלילה אלא פשוט מקנאה. אותו רגש אנושי עז ופשוט. שהוא טהור כמעט כמו אהבה. 

שכן עוד לא מצאתי מטבע  לשון שמעורר כל כך הרבה רגשות כמו כסף. פחד ויראה, קבלה ונתינה, גועל ודחיה, התמסרות וסגידה. אמצעי ומטרה. סובב ומסובב. מניע וכובל, משחרר ומחריב. מפלג משפחות, מעוור עיני צדיקים, מסלף דברי חכמים, קונה חיים, משחית. יו ניים איט. ממש בדומה לאלוהות. Cash is the King and in God we trust" , שני מוטואים שייבאנו מארצות הברית של אמריקה ואני לא בטוח שאי אפשר לקצר אותם לאחד : Cash is God.  

 אתנחתא קומית: במשך שלוש שנים מחיי כתבתי עבור המגזין "פורבס", כן אותו מגזין שמפורסם בכך שאחת לשנה הוא מציג את הדירוג של האנשים הכי עשירים בעולם. באותו יום נרשמות 5 מיליון כניסות לאתר הבינלאומי של העיתון. כולם רוצים לראות אם בילי גייטס הפסיד לוורן באפט, וכמה אוליגרכים רוסיים נוספו לרשימה.  הסיבה העיקרית לפרישתי מאותו מגזין הייתה העובדה שהם שילמו שוטף +120. הגירסא המודרנית לסנדלר שהולך יחף. הסיבה המשנית הייתה שנמאס לי לכתוב על אנשים שעושים/עשו כסף. החלטתי לעשות כסף בעצמי. מאז לא קראתי את "אבא עשיר, אבא עני", לא הצטרפתי לאייג'ל, לא מילאתי לוטו, ולא עשיתי תוכנית מנויים במפעל הפיס. ההיפך הוא הנכון, הלכתי לאיבוד, פתחתי בלוג, בהמשך הצטרפתי לידית ונעלמתי בכל יום שלישי בבוקר לכמה שעות, בשעה שכולם עובדים וסיפרתי לעצמי שטוב לי בלי כסף או לפחות לא רע לי. זה לא הפריע לי לקנא בכל מי שנסע בג'יפ. 

 בשנה שחלפה מאז "פרשת מים" לא הופעתי. גם לא המרתי את דתי, החלטתי להתקרב. לכסף. לא שלחתי בקשות ליקום, אלא התחלתי לקום כל בוקר לעבודה בעסק המשפחתי שלנו, לצידה של זו שויתרה על הפרטנזיות הבימתיות ונשאה בעול. הפסקתי לשאול שאלות הרות גורל והתחלתי לעשות. החלפתי את ה-Being  ב-.Doing. הבנתי שאין צורך לעטוף באידיאולוגיה כל אקט של עשייה או אי עשייה. כסף כמו כל דבר אחר בחיים, יכול לקדם אותך למחוזות שקודם היו חסומים בפניך. זה נוח, ואתה לא בהכרח צריך למכור את נשמתך בשביל המולך הזה. אתה פשוט יכול להזמין את השפע ולא צריך להתנצל כשהוא מגיע. ולו מסיבה אחת. כשהוא מגיע כולם נהנים ממנו. כי כשאתה נהנה, אלו שמסביבך (אם הם לא צרי עין ברמות שמצדיקות תרופות) נהנים איתך, ואם הם נהנים, גם אלו שמסביבם נהנים איתם, וכך יוצא שהשפע  (בניגוד למחסור ) יוצר עוד שפע. לא לחינם נאמר "שלהצלחה אבות רבים והכישלון הוא יתום". 

וכך בעוד המטוטלת נעה מצד לצד , במרחב הזמן, השורה התחתונה תישאר תמיד באותו מקום. רווח או הפסד. רק תבחר/י צד.

התפרסם לראשונה באתר של תיאטרון הידית

התפרסם במקביל גם באתר של מושבה חופשית